כשאת אומרת לא

לא ספרתי כמה פעמים הופיעה המילה 'לשון הרע' בתגובות שקיבלתי על הפוסט הקודם, 'אל תוציאו את הספרים'. למעשה היתה תחרות קשה בין 'לשון הרע' לבין 'תודה רבה שכתבת', אבל אני חוששת שהראשון ניצח.

אלא שדי מהר נעלם הביטוי הזה לא רק מהתגובות אצלי, גם מהשיח כולו. מה שהוביל אותי לתהות, למה בעצם מתכוונים כשאומרים 'לשון הרע'. אולי זה לאו דווקא המושג בהגדרתו המקורית?

שמתי לב, שהקריאות 'לשון הרע' ירדו באותו הקצב שבו עלתה רמת השיח על הנושא. ככל שקולות נוספים קראו כן להקשיב, כן לקחת לתשומת לב, כן לבדוק אם יש נפגעים ונפגעות ומה מצבם, כן להיזהר וכן לטפל – ככה ניסיונות ההדיפה וההכפשה נגד כל מי שהעז להאמין, השתתקו בהדרגה.

לא היה מנוס מהמסקנה, שהמחאה 'לשון הרע' במקרה הזה לפחות, לא באה אחרי בדיקה שהנושא פסול ואסור, אלא מתוך רצון להדוף ולהרחיק. מעין אטימת אוזניים מיידית. 'לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדעת, קחו את זה ממני'. אחרי שהתברר שיש לגיטימציה לשמוע ולדבר, הצורך להדוף פחת.

אם נתקדם עוד קצת עם זה, נגלה שהרבה הדיפות וסירובים אחרים גם הם לא באים אחרי בדיקה והחלטה, אלא מאותה סיבה בדיוק: כשהדברים נמצאים מחוץ לאזור ההכלה.

אנחנו נוטים להתנגד למה שאין לנו כלים עבורו, ולקבל אלינו את מה שכן יש לנו יכולת להכיל.

מה זה אומר, מחוץ לאזור ההכלה? כל מה שהאישיות שלנו רואה כניסיון לפרוץ את המסגרת שבתוכה היא מסתופפת. כל מה ש'גדול' עליה. כל מה ש'אחר' לה. כל מה שזר למה שהיא מכירה ויודעת. כל מה שמורכב לה מדי ולא מספיק שחור ולבן. כל מה שסותר את מה שהיא מאמינה בו. מאיים על הסדר הטבעי המוכר. הנימוקים ההגיוניים יבואו אחר כך.

זה קורה לנו ככותבים, בזמן ההתלבטות על מה לכתוב. אנחנו כמובן בטוחים שהדיון מבוסס על יסודות הגיוניים: נושא מסוים נראה לנו מתאים ומוצלח ועם סיכויי הצלחה טובים, ונושא אחר חיוור לעומתו, או חסר פוטנציאל. האמת היא, שרוב הזמן יכולת ההכלה שלנו מחליטה בשבילנו: 'הנושא הזה קל לי יותר'. 'אני מכיר/ה מקרה כזה או דמויות כאלה מקרוב'. 'זה נראה לי מרתק'. 'זה נראה לי מפחיד'. 'זה לא בשבילי'. כל זה במקרה שאנחנו עדיין מנהלים שיח עם תת המודע שלנו. כשאנחנו לא מנהלים שיח, דברים שהודחקו עלולים להיות מה שנכתוב עליו בסופו של דבר, ורק בשלב מאוחר או אולי אפילו בכלל לא, נגלה למה בחרנו בנושא אחד ולא באחר.

זה קורה לנו גם כקוראים, בתהליך הקסום של דפדוף אחרי חומר קריאה. מה עובר לנו בראש כשאנחנו חולפים ליד המדפים בספריה או בחנות? לכאורה זה תהליך חיפוש אחרי ספר טוב. אנחנו מורידים מהמדף, בודקים את הכריכה האחורית, מעלעלים קצת לבדוק את הסגנון – אבל למרות התהליך המושכל, יתכן שדווקא ספר מעולה יישאר על המדף, וספר בינוני ייכנס לשקית שלנו (אפילו פעם שניה ושלישית). וזה כי אנחנו לוקחים את מה שנוח לנו להתמודד איתו: הסופר שאנחנו כבר מכירים, נושא שיש לנו זיקה אליו, המלצה של חבר – וחבר הוא הרי חלק מאיתנו. אולי 'כולם' ממליצים – וטוב לנו להיות חלק מכולם. ההחלטה לא תהיה לפי טיב הספר, אלא לפי הטיב שלנו, ומה שירחיב את המנעד הספרותי שלנו לא יהיה גמישות אינטלקטואלית, אלא הרחבת גבולות ההכלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: