תקועים בשופר

גם בזמנים רגועים, עיתונאים נמצאים בין שתי אבני רחיים. חלק מהדנ"א של מקום העבודה שלהם הוא פוליטיקה, אבל הם נדרשים להיות ענייניים וחסרי פניות לחלוטין. הם החשודים המידיים בעבירה החמורה של נטייה פוליטית. בתקופת בחירות הזכוכית המגדלת שתחתיה הם נמצאים גדלה בכמה מספרים, ואם הם מרחיקים לכת בהבעת דעות אישיות, הם זוכים בצדק לכינוי המחמיא …

שיחה ממתינה

פעם, כשאמן נואש רצה לשאוב השראה, האופציות שלו היו די מצומצמות – לשבת מול גלי הים המתנפצים, או מול השמש השוקעת בין ההרים והאגמים, ואם לא היתה לו גישה למקומות נשגבים, היה נאלץ להסתפק בגן המלבלב אשר מעבר לחלון ביתו. היום ברוך השם, נופים קסומים כבר לא נחשבים למחוללי ההשראה היחידים. אפשר לשאוב השראה מנוף …

והתחקיר נגנז

עוד תהיה הזדמנות לדון בהרבה מחשבות שעלו בשבוע האחרון, בעקבות האסון בהר מירון. כמו הקשר ההדוק שבין יהדות לנטילת אחריות ומה גורם לו להיפרם. כמו היעדר הסתירה בין מציאת האשמים לבין קבלת הדין באהבה. כמו חוסר הקשר שבין אמונה תמימה לבין עצימת עיניים. אבל כל זה ביום אחר.הבה נדון היום בשאלה לאן נעלם התחקיר המתבקש, …

אנטי מחיקות

ברגע הלא נעים של גילוי בעיה בטקסט (קורה לכולם, אגב), אנחנו נתקפים במקביל בשני רצונות, ושניהם הפוכים בדיוק. הראשון הוא רצון חזק למחוק את זה. פשוט למחוק ולהעלים את "זה" מהעולם, את המשהו שכתבתי פה ולא ברור מה חשבתי לעצמי כשכתבתי. אבל זה לא רק דחף; יש גם הגיון ברצון למחוק הכל ולכתוב מחדש. כמו …

מי היה מאמין

הבון-טון כיום הוא להספיד את התקשורת הממוסדת שנוצחה על ידי 'כל מי שיש לו מצלמה ומקלדת'. אישית, קשה לי להצטרף למקהלה הזאת. כמי שחקרה קצת את העיתונות הממוסדת והריכוזית של פעם, עיתונות היתה ונשארה אפיק לעשיית רווחים באמצעות דיווחים. פעם אלו היו גופים מעטים וחזקים שעשו הון כלכלי ופוליטי מהצורך של אנשים לדעת מה חדש, …

משחקי הקצב

גם שלושה שבועות של ריקוד מקיר לקיר עם נגיף הקורונה, לא גרמו לי לפקפק בכך שהחיים עוד ישובו. גם לא כל התסמינים כולם שבאו אחד אחד (חלילה לא ביחד) ולא מיהרו לעזוב. גם לא העננים שראו אותי מחפשת שמש והזדרזו לכסות אותה. רק הקצב החדש, האיטי, הלא מוכר, הכניס בי פחד. ההספק המוזר הזה של …

תצא בחוץ

זה לא סוד, שכתיבה נראית הרבה יותר כמו רצף של ספרינטים, מאשר כמו התמונה הפסטורלית של הסופר היושב וכותב. ככה זה; רוב הזמן לא קורה שום דבר, ואז פתאום פרץ קצר של כמה מילים או אפילו משפטים ושוב אפס מעשה.  אפשר לטעון להגנה עצמית, שזה המבנה הטבעי של כתיבה – בישול ותכנון במשך זמן ממושך, ואז העלאה …

כשתגדל תבין

לפני קנית ספר חדש, אני תמיד מציצה בביקורות שנכתבו עליו. הן מספרות את מה שהסופרלטיבים שכחו לספר, ובלי כפפות של משי. לאחרונה קניתי ספר שהביקורות שלו נעו באופן קיצוני בין 'מופלא, מופלא, מופלא' לבין 'שעמום, לא להתקרב'. אחרי שקראתי יכולתי להבין את הסיבה לחוות הדעת הקיצוניות כל כך: הספר הזה לא היה 'באמצע', כמו רוב …

הרעיון שלא היה שם

הרבה לפני ששיטת סיעור המוחות הגיעה לעולם (זה קרה בשנת 1939 במשרד פרסום) היא כבר היתה בשימוש אצל כותבים, שאפילו לא ידעו שכך קוראים לזה, ושזאת עבודה לצוות. וגם אחרי שהשיטה יצאה קצת מהאופנה, כי הסתבר שהיא לא מגדילה את כמות הרעיונות המבריקים, כותבים ממשיכים להשתמש בה, כי למעשה זאת הדרך היחידה להשיג את הרעיון …

עם כל הכבוד

‘אני כל כך רוצה לכתוב, אם רק היה לי זמן’, אומר לנו כל אדם שני ברחוב. המשפט הזה תמיד הציק לי. הוא מתכוון בעצם לומר, שההבדל היחיד בין הכותב ללא-כותב הוא כמות הפנאי, ושכותבים הם אנשים עם שפע זמן פנוי, על גבול השעמום. אם זה מרגיע כמה אנשים ש’לא הספיקו’ לכתוב, נהדר, אבל אמת אין …