אחד שיודע

עשרה מוסדות חינוך חדשים שאיש לא יודע למי הם מיועדים, אמורים להיבנות בקרוב בשטח היער שלמרגלות הבית שלי. אלף עצים ייכרתו. שנים ארוכות של קדיחה ופיצוצים ורעש. אחר כך תגיע לכאן בכל בוקר כמות אדירה של כלי רכב ותפקוק את האזור.

רוב התושבים, עשרים אלף בערך, כנראה לא מחבבים את הרעיון, אבל בפועל רק בודדים מנסים לנהל מאבק. אתמול התפרסמה הודעה על הפגנה בככר ספרא. נפילת הבסטיליה כנראה לא תהיה שם.  

אתמול התפרסמה גם כתבה (הארץ) על בעית העישון במרפסות, ובאיזו קלות אפשר להרוס חיים של אנשים בעזרת סיגריה אחת ליום מול החלון שלהם. 'ניסינו לדבר עם השכן המעשן אבל לא היתה התיחסות', 'הגשנו תביעה אבל הפסדנו', סיפרו שכנים כאלה. הם אנוסים לחיות 24/7 מאחורי חלונות סגורים, כי אין חוק שאוסר על אדם לעשן בשטח פרטי. אין גם חוק שאוסר לחנוק שכנים.   

נראה כאילו באתי לומר משהו על חוסר התחשבות או על איכות סביבה, אבל לא. מעשני המרפסות או הורסי היערות הם לא בהכרח בלתי-מתחשבים או מחריבי הטבע. במובן מסוים, הלוואי שהיו כאלה. הם פשוט לא יודעים מה הבעיה. וזו הבעיה. 

יסלחו לי כל המתפלמסים, אבל הויכוח האמיתי על הפלנטה הזאת הוא לא ימין ושמאל, דת ומדינה או עושר וחמלה. הוא בין אלו שיודעים מה זה רגע אחד צלול ואמיתי, וצורכים אותו, לאלו שלא מכירים את המוצר הזה. אלו שיודעים מה יכול לתת לך אויר צח לפנות ערב, מה זה להתעורר לריח של הגשם הראשון, מה זאת שיחה טובה, או איך זה לשבת סתם מול הים, יתקוממו על כל ניסיון לשלול מהם את החיים; על הקמת מגדל באמצע העיר, ריח בשר צלוי שבא עם הרוח, כריתת עצים, מוזיקה פתאום בחצר. אבל מי שלא מכיר את המוצר, לא צורך אותו, לא מודע לקיומו – פשוט לא יבין על מה הדיון. 

בתור כותבים, אנחנו בחיפוש תמידי אחרי הקורא הזה בדיוק: אחד שיודע. שיודע להנות מרעיון יפה. מהגדרה מדויקת. שיכול ליהנות מדימוי. מהתפתחות של מהלך. זה שנשאר איתנו לא רק כדי לדעת מה קרה בסוף (בלי לגרוע מחשיבות הענין), אלא כדי ליהנות מהדרך. שנהנה ממה שהושמט ולא רק ממה שנכתב. כן, עד כדי כך.

בפועל, אנחנו מוצאים הרבה אחרים. כאלו שמן הסתם היו יכולים ליהנות ממה שיש לנו לתת, אבל הם לא מכירים את המוצר, ולכן גם לא דורשים אותו. אין פה הטלת פגם כלשהו חלילה. אם כבר, הפנית זרקור לעוצמה שבה מתקבעים בנו ההרגלים.   

וכאן יש לנו בחירה. האם לוותר, כלומר למתוח גשרים מעל התהומות ולעקוף את ההרים והגבעות ופשוט לכתוב ישר, קליל, סחיר ושווה לכל נפש – או לא לוותר על מה שיש לנו לתת באמת, ולשלם את המחיר. ויש מחיר.   

לא בטוח שאפשר לבחור, ולא בטוח שהשאלה מסתיימת כאן. כי אולי, אולי יש דרך לפרק את הנוסחה, ולהכיר לצרכנים שלנו רגע צלול ואמיתי גם אם לא לימדו אותם לחפש אותו? אולי אפשר להגיש מנה חדשה ולא מוכרת, ולסמוך על בלוטות הטעם שיתעוררו? אולי אפשר לגרום לקורא שרגיל לחפש ריגושים מעמוד לעמוד, ליהנות מיצירה שמסעירה רק ברובד הנפשי, ולקוות שהיא תחדור מספיק עמוק ותרעיד את האדמה? אולי יש דרך להחזיק לו את היד תוך כדי יצירה, להוכיח לו שהחוויה כאן היא לא רק לרוץ לדבר הבא, אלא להתעכב מרצון על הדבר הזה? מי יודע? 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: