רצועת הטיפוס

אומרים לנו לבנות דמות עגולה. לא אחת שטוחה עם איפיון חד ממדי. לדמות העגולה, אומרים לנו, יש מכלול עשיר של תכונות, שלפחות שתיים מהן סותרות אחת את השנייה.

נהדר, אומר הכותב ומשרטט טבלה. מימין, שם הדמות ותפקידה, ומשמאל, מכלול עשיר של תכונות שנראות לו מעניינות וכמובן סותרות: גברת חטטנית בעלת לב זהב, בחור עממי שהוא גם אינטלקטואל, אדם אומלל שהוא גם נכלולי.

אבל ברגע האמת זה לא עובד. אפשר לתת לדמות רשימת תכונות בהינף עיפרון, אבל לרשימה כזאת אין כמעט משמעות, בלי ללכת על המסלול לבניית דמות ולהבין איך זה קורה.

המסלול הזה עובר בין שתי נקודות: נקודת הפתיחה היא הסטריאוטיפ, ונקודת השיא היא הצדקה סיפורית. בין שתיהן מפוזרים אינסוף שלבים, והבחירה היכן להתמקם היא שלנו, לפי רמת הספרות שנרצה לכתוב, ולפי רמת האתגר שנהיה מוכנים לקחת.

ולמה סטריאוטיפ? כי אין מנוס, הקורא או הצופה נשען קודם כל על זה. ההבנה שלו את הדמות שלנו נשענת על השבלונות שהוא מכיר, ולכן גם אנחנו צריכים להישען על זה כמשענת ראשונה.

בנקודת הסטריאוטיפ יושבות כל הדמויות הטיפוסיות, וסליחה מראש אם שכחתי לפגוע במישהו: האשכנזי הקר והקמצן, הבחורה האמוציונלית הבזבזנית, המתכנת הרוסי השתקן, הילד השמן האומלל, עקרת הבית הבשלנית. פה מותרות דעות קדומות, וגם גזענות רכה באה בחשבון. אגב, גם אם במציאות יש לדמות סטריאוטיפית תכונות שלא מסתדרות זו עם זו (לא כל עקרת בית היא בשלנית, לא כל אשכנזי הוא קמצן), זה לא משנה וזה לא יעזור, כי זה כוחו של סטריאוטיפ. אמרת תכונה אחת – תיארת את כל הדמות. פשוט וקל.

קצת במעלה המסלול, נמצאות הדמות הסטריאוטיפית המורכבת. אלו דמויות טיפוסיות שיש להן גם תכונה סותרת, אבל הן עדיין עוברות כסטריאוטיפ, כי הסתירה מתבקשת עקב הנסיבות. לדוגמא: הבריון השכונתי שהוא בעצם מסכן גדול. זה יכול לעבוד יחד בגלל הרקע הקשה שלו. או הבחור הממושקף והדחוי שבעצם חכם יותר מכולם, כי זה ידוע שכשרון יתר עלול לפלוט אותך מהחברה. או בעל המכולת הפשוט שתומך כלכלית בהרבה משפחות, כי הדמות של צדיק נסתר לא זרה לנו.

עד כאן פחות או יותר מגיעה היכולת של הסטריאוטיפ להכיל. מכאן והלאה, אם נרצה לבנות דמות מורכבת, נצטרך להתאמץ וליצור למורכבות שלה הצדקה סיפורית. לדוגמא: אם נרצה שהבריון השכונתי שלנו גם יצטיין בלימודים, צריכה להיות לזה סיבה שנובעת מהסיפור עצמו, כי זה לא מתבקש מנסיבות חייו, ובתור שורה בעמוד התכונות שלו זה ייראה תלוש. נצטרך לכתוב מדוע שני הדברים הסותרים האלה קורים יחד. למשל: כי הוא שמע אנשים שמדברים בזלזול על אביו חסר ההשכלה, וקיבל החלטה נחושה של 'לא עוד'. כך תיווצר הצדקה סיפורית שתהפוך את הדמות לאמינה, וזה יהיה חלק מהסיפור שנכתוב. או, אם נרצה שהמנהיגה הבטוחה בעצמה תקבל פתאום רגליים קרות, נצטרך לתת את סיפור הרקע, מה גרם לה להיחלש בסיטואציה הזו דווקא, והרקע הזה יצטרך להשתלב באופן אורגני בסיפור כולו.

ככל שנתקדם הלאה, נתרחק מהדמות הגנרית המובנת מאליה, ונתקרב לדמות היותר מורכבת ובלתי צפויה, שצריכה יותר ויותר הצדקה סיפורית. וזה הולך ונעשה מרתק. נוכל לכתוב על אדם ישר כמו סרגל ששיקר פתאום, על שלימזל שהוא גם מצליחן, על הורה שהוא מסור ומתנכר גם יחד, ואפילו על נרקסיסט רגיש לזולת – כל עוד הסיפור יספק לזה סיבה משכנעת.

לכל זה יש יוצא מן הכלל אחד: המודל. אם הדמות שלנו נשענת על דמות שקיימת במציאות, לא משנה כמה סתירות לא הגיוניות יש בה – זה יעבוד. איך? כי המציאות מסוגלת ליצור מיקס אישיותי ממרכיבים סותרים, ולהגיש אותו כדמות חדשה ובהחלט הגיונית. כשאנחנו מכירים את הדמות ה'ממוקססת' הזאת, היא כבר טבעית לגמרי, יש לה שפה והיגיון משלה והיא משכנעת. דמות מודל כזו יכולה בהחלט לעזור, ואפילו להיות כלי למידה: אפשר לנתח אותה בדיעבד ולהבין מדוע הסתירות שבה עובדות יחד, מה שיכול להיות תרגיל ב'איך לבנות סתירה מוצדקת'.

תגובה אחת בנושא “רצועת הטיפוס”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: