רואים את הדמיון?

אני מניחה שלפחות חלק מכם קראו את הסיפור על ג'ושוע וג'סיקה, ש'נפגשו' מחדש אחרי מותה של ג'סיקה ועוררו סקרנות עולמית. בסיפור היוצא דופן הזה (פורסם ב'סן פרסיסקו כרוניקל', תורגם ב'דה מרקר' לפני קרוב לשנה), גילה ג'ושוע, צעיר שלא הצליח להתמודד עם האבל על מות ארוסתו, שיש לו אפשרות להזין את פרטיה האישיים לתוך תוכנה של בינה מלאכותית, וליצור 'בוט' בצלמה ובדמותה, כזה שאפשר לשוחח איתו ובאמת להאמין שארוסתו התעוררה לחיים. הוא עשה זאת, ו'שוחח' עם ארוסתו במשך שבועות, עד שחייו הדיגיטליים של הבוט הסתיימו. השיחות הללו היו הדבר היחיד שהצליח בסופו של דבר להקים אותו מאבלו.

הסיפור הזה זעזע רבים, שנחרדו מהרעיון המלאכותי 'להקים אדם לחיים' באמצעות תוכנה, וטענו שהנזק יהיה גדול מהתועלת. אבל בפועל, זה הסיפור הכי אנושי שיש. זה הסיפור הכי לא קיצוני, והכי משקף את חיינו, שיש בהם הרבה יותר בידיון והרבה פחות מציאות ממה שהיינו רוצים להאמין. הוא צף לי בכל פעם שאני שומעת את הביטוי 'דמות בדויה'.

היקשרות רגשית לדמות שאיננו מכירים היא דבר שקורה כל הזמן. בכל התכתבות, אפילו לא דיגיטלית, עם אדם שלא פגשנו קודם, יש פוטנציאל להיקשרות שלא נופלת בעוצמתה מהיקשרות לאדם אמיתי. האפשרות שבצד השני יש דמות מתחזה, נמצאת כל הזמן ברקע, ועדיין, יכולה להיווצר חברות של ממש, עם אדם שמעולם לא הכרנו ואולי אינו קיים. אפשר אפילו להתגעגע אליו.

וכאן נמצאת הנקודה שאולי קצת קשה להודות בה: בכל מרחב, הווירטואלי וגם האמיתי, אנחנו נקשרים לדמות שהדמיון שלנו יצר. גם קשר רגיל, מבוסס במינונים כאלו ואחרים על מה שהדמיון של כל אחד מהצדדים יוצק לתוך הקשר. הפרטנר הוא אמנם אדם חי, אבל חלק גדול מדמותו הוא פרי הדמיון של הצד שכנגד; הדמות שהיה רוצה לראות לצידו. הדמיון מזין פנימה תכונות שלא בהכרח קיימות, מייפה ומשפץ ומוסיף, והרבה פעמים טוב שכך. 

הדלק שמניע את כנפי הדמיון, עשוי מתערובת של חומרים: חוויות, זכרונות, תשוקות, שאיפות גלויות ונסתרות, חסרים רגשיים או עודפים, חולשות וחוזקות, ציפיות ואכזבות, צלקות וניסיונות ריפוי.

החלק שנוטל הדמיון בעיצוב המציאות גדול כל כך, עד שהעולם האמיתי הוא לפעמים רק מסגרת קלושה, שלתוכה אנחנו מזינים את התוכן.

ניקח כדוגמא דירת מגורים רגילה ברחוב צדדי. עד לא מזמן התגוררה בה גברת מבוגרת, שחייתה בדירה הזאת רוב חייה הבוגרים, עם בעלה עליו השלום, וילדיה שכבר פרחו מהקן. עשרות שנים השקתה את העציצים בכל בוקר, שתתה קפה מול תנועת הרחוב, דיברה בטלפון על אותו כסא נדנדה שעליו הרדימה את ילדיה בקטנותם ועליו קיבלה את הידיעה על מחלת בעלה האחרונה. והנה, נסיבות החיים, הגברת נאלצה להשכיר את הבית ולעבור להתגורר ליד ילדיה. הדייר החדש שנכנס הוא רווק עסוק, שרק מחפש מקום להניח את ראשו, ושוכר את הדירה יחד עם הרהיטים. אותה דירה, שהיתה חיים שלמים עבור הדיירת הראשונה, עולם ומלואו, היא כלום ושום דבר עבור הדייר השני. אלו אותם קירות ותקרה ושולחן וספה, אפילו העציצים נשארו במקומם. אבל מה שהדמיון מזין פנימה, מטעני הרגשות והזכרונות שקיימים או שאינם, יוצרים שני מקומות שונים לחלוטין. היא רואה את בעלה מהלך בין החדרים, את הילדים הקטנים מקשקשים על הקירות – הוא אינו רואה דבר.

עוד דוגמא היא מוסיקה. שני אנשים מאזינים לאותה רצועת מוסיקה, אפילו באותו זמן. שניהם שומעים את אותם צלילים בדיוק. עבור הראשון מדובר בצלילים ותו לא, אבל השני מתחיל לפתע פתאום לדמוע, ובין רגע הוא עובר לעולם אחר. המוסיקה הזאת מלאת משמעות בשבילו. אולי שמע אותה פעם בנסיבות טעונות. אולי היא מזכירה לו חווית ילדות ששכח. הוא לא רק שומע כעת מנגינה; הוא חווה את האירוע ההוא מחדש באמצעותה. הדמיון הוא זה שיוצק את התוכן.

גם ריחות, מראות וקולות הם דוגמאות טובות. רוב הדברים שאנחנו רואים כעובדות (הדירה הזאת יפה, המוסיקה הזאת מעוררת) הם בדיות, דמיונות שהוזנו פנימה והפכו למציאות. זה מותר ורצוי, ובכל מקרה בלתי נשלט. מה לעשות? אלה הם החיים האמיתיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: