יש חור בעלילה שלי

למי מאיתנו זה לא קרה? להתיישב מול המסך או מול הדף מיד אחרי סערת רגשות, ולפרוק את האושר העצום או את הכאב החריף במילים ושורות ופסקאות לכדי יצירת מופת.

טוב, לאף אחד מאיתנו זה לא קרה. מאוד נוח להאמין שזה התהליך, מסלול קלאסי של הצפה רגשית-פריקה-יצירה, כי זה הדימוי הרומנטי שנדבק לכותבים. יש גם אמנים שמסבירים שכך נוצר הלהיט שלהם, בדיעבד. אבל כמעט אף פעם זה לא עובד כך, מהסיבה הפשוטה שהרגשות שלנו יותר מתוחכמים מזה. 

במקרה של הצפה רגשית, כן סביר שנחפש את הדף, כי הכתיבה בהחלט עוזרת להירגע ולעשות סדר בראש ובגוף. אבל ברוב המקרים התוצאה לא תהיה יצירה מוגמרת, אלא יותר פריקה מבולבלת, שנועדה להרגיע אותנו יותר מאשר להביע אותנו.

הרגשות שלנו בהחלט רוצים לצאת, אבל רק בזמן ובמקום שיימצאו לנכון. לא לכבודם להישפך החוצה לפי הזמנה. וככל שהם עמוקים ועוצמתיים יותר, הם יפלסו את דרכם החוצה בצורות יותר מתוחכמות. אין ספק שבפנים הם לא יישארו, וכל עוד אנחנו עוסקים בכתיבה, אנחנו בעצם משאירים להם נתיב מילוט פתוח.

עד כמה הרגשות שלנו מנסים להתחכם? עד למקומות שלא ייאמנו. לפעמים הם זולגים החוצה בצורה סמויה כל כך שאפילו מיקרוסקופ לא יגלה אותם. 

חוסר השליטה הזה מבורך, הוא חלק מהתהליך התרפויטי של כתיבה, אבל הוא גם מלחיץ מאד: בכל רגע נתון הרגשות שלנו מובעים בתוך הכתיבה בלי שתהיה לנו אפשרות לשלוט בזה. יתכן שממש ברגע זה אנחנו מעבדים חוויה רגשית ולא יודעים על זה כלום. כמו לעבור ניתוח תחת הרדמה כללית. 

אז ללחוצים שבינינו, הנה קצת חדשות טובות: אפשר לעקוב אחרי עצמנו. אפשר לנתח את היצירות שלנו, לפני ואחרי, ולגלות את החורים שדרכם זולגים הרגשות לתוך הכתיבה. וזה מאד, מאד מענין.

עיצמו את העיניים והסתכלו היטב על הסביבה שבתוכה העלילה מתרחשת בעיני רוחכם. הבית שבתוכו הדמויות נמצאות. אזור החוץ. השכונה. נכון שזה נראה מוכר?  כי כמעט תמיד זה המקום שבו היתה לנו חווית שייכות חזקה. בדרך כלל זה בית הילדות שלנו, או הבית של סבתא. ואם העלילות שלנו נוטות להתמקם במקום אחר ולא בסביבה הטבעית שגדלנו בה, אולי זה אומר שדווקא המקום האחר יצר אצלנו חווית שייכות.

לרוב, נציין בעלילה שלנו מקום וזמן (ירושלים, תשפ"ב), אבל לפעמים נסרב לעשות את זה ונשאיר את הפרטים הללו מרחפים באוויר, אמורפיים. לכאורה זה כדי להישאר על-זמניים ועל-מקומיים, אבל הסירוב הזה יכול להיות גם הימנעות פנימית מלתת לדברים שם וקרקע.

אם יש לכותב וותק של כמה שנים, קרוב לוודאי שדברים מסוימים יתחילו לחזור על עצמם בכתיבה שלו: סגנון מסוים של דמות שנמצאת בכמה מספריו, אותו סיפור שמתלבש בכל פעם בלבוש אחר, סוג מסוים של דימוי שהוא מרבה לתת. וכשחוזרים שוב ושוב לאותה נקודה, זו יכולה להיות חוויה שמבקשת שנחזור אליה פעם ועוד פעם, משהו שלא ייפתר עד שהעיבוד יסתיים.

לפעמים נגלה שכתבנו על משהו רחוק מאד מעולמנו. ממש תחנת חלל על השמש. יתכן שבאמת רצינו להרחיב אופקים, אבל יכול להיות גם שרצינו להתרחק; הרוצה לשקר ירחיק עדותו. כדאי לגשש, אולי דווקא שם היה מקום כואב שרצינו לברוח ממנו כמה שיותר לקצה השני.

ולפעמים נראה שקטענו את עצמנו. פיסקה שהיתה אמורה להימשך ולהסתיים בצורה טבעית, נקטעה לפתע ומשהו חדש התחיל. שוב, יתכן שזאת היתה בחירה אמנותית מושכלת, אבל קטיעה פתאומית יכולה גם להעיד שהיה לנו קשה מדי ופשוט רצינו ללכת משם מיד.

ואם לא מצאנו שום עקבות, כדאי לתת לזמן לעשות את שלו. יתכן שרק בעוד חודשים ואפילו שנים נגלה – כן כן – שהרגשות שלנו הקדימו את זמנם, ואת מה שכתבנו אז, אנחנו מגלים על עצמנו רק עכשיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: