אל תוציאו את הספרים

כבר לפני כמה שבועות, כשפרשת ולדר החלה להתפרסם, סיפרתי על כך לבני בן העשר בזהירות המתבקשת. בכל מקרה כזה אני מעדיפה שיקבל את המידע ממני ולא מבחוץ, בהגדרות המתאימות לו ובמינונים הנכונים. בפרט במקרה כזה, כשהוא יודע במי מדובר וגם מחבב את ספריו.

לכן אתמול, היה מספיק שאזכיר לו את השיחה ההיא ואספר שוולדר הלך לעולמו כדי שיסיק לבד את המסקנות. התגובה הראשונה שלו היתה, 'אה, הוא התאבד', והשניה, אחרי כמה רגעים של עיכול – 'אז לא יהיו יותר ספרים שלו'. הוא באמת הצטער, והבנתי אותו. לוולדר היתה היכולת לכתוב בפשטות ובישירות, והוא ניצל אותה. ילדים רבים נכנסו בזכותו לעולם הקריאה.

אבל כשסיפרתי לאנשים סביבי שאני לא רואה סיבה להוציא את ספריו מהבית, קיבלתי הרמות גבה. דווקא את, שמבינה את הקשר העמוק בין הכותב לנכתב, משאירה בבית ספרים של אדם שנחשד במעשים כאלה? לא פוחדת ממסרים סמויים שאולי יחלחלו ללב הילד שלך? לא חושבת שזה אקט מינימלי של הוקעה?

אז זהו שלא. קודם כל, להוציא את הספרים מהבית או להפסיק לקרוא בהם, זה לא אקט של הוקעה. שימו לב שרוב המצקצקים על החרמת הספרים, מסרבים לומר שהם מאמינים לתלונות, ומעדיפים לסכם 'אנחנו לא באמת יודעים מה היה'. הוקעה של מעשה היא קודם כל הכרה בו, ואם יש סירוב להכיר, זה כנראה אקט של התחמקות. לא חייבים להכיר כמובן, כל עוד מדובר בחשדות בלבד, אבל החרמת ספרים היא לא פתרון. היא סוג של השתקת המצפון והתרחקות לאזור הבטוח. 

מצד שני, אותם אנשים הם גם אלה שמשמיעים את הטיעון העיקש 'אבל לא הוגשה שום תלונה'. בואו, קשה להחליט אם הטיעון הזה שיך למחוזות הצביעות או למחוזות הדמגוגיה: נפגעות חרדיות לא ניגשות להגיש תלונה במשטרה. אם מחפשים אינדיקציה, זו לא אינדיקציה.  גם רוב הנפגעות שאינן חרדיות לא ניגשות להתלונן. הן יודעות שמעבר להשחרת שמן לא ישיגו הרבה, ולגבי החרדיות זה נכון שבעתיים.

האם אני לא פוחדת מהקשר שבין הכותב לנכתב ומההשפעה על הקורא? בודאי שהקשר הזה קיים. זה אפילו לא קשר; הכותב והנכתב אחד הם. אבל המחשבה שיש לנו יכולת לוודא שהכותב הוא אדם הגון, שאנחנו וילדינו יכולים לקרוא את ספריו בלב שקט – המחשבה הזאת היא אשליה.

גם אם שמענו שהסופר הגון, אין שום דרך לדעת אם זה נכון או לא, ואין אף חוקר כליות ולב שיוכל להבטיח לנו. לעולם לא נוכל לדעת מי הוא באמת הכותב שאת ספרו קנינו או הורדנו ממדף הספרייה. המידע היחיד שאנחנו ניזונים ממנו הוא התדמית שהכותב הזה טיפח, ותסכימו איתי שזו לא ערובה לכלום. זכותו של כל כותב לטפח לעצמו תדמית, לבד או בעזרת יחסי הציבור של ההוצאה. זכותו גם לטפח לעצמו תדמית מסוימת באמצעות ספריו או פעליו האחרים. ואפילו אם אנחנו מכירים את הסופר באופן אישי, כפי שאני הכרתי במקרה הזה, עדיין אין שום דרך להכיר באמת.

אני לא אוציא מהבית ספר של כותב שמעשיו לא מקובלים עליי, כי אז אצטרך להוציא מהבית את כל הספרים מחמת הספק. הרי אם סופר אהוד וחביב שהבין לליבם של ילדים סיים את הקריירה שלו באופן כזה, אין דרך לדעת אם כל סופר אחר עושה ברגע זה ממש מעשים שמקובלים עליי עוד פחות, והילדים שלי קוראים אותו בשקיקה. אני כן אראה את עצמי כאחראית לבדוק כל ספר שנמצא בבית, ולא אשאיר את המלאכה הזאת למחלקת יחסי הציבור.

2 תגובות בנושא “אל תוציאו את הספרים”

  1. לא יודעת אם הייתי מוציאה את הספרים מהבית;
    אני כן יודעת שלא הכנסתי אותם הביתה מעולם, אף אחד מהם.
    ולא, אני לא מתכוונת להחמיא לאינטואיציה של עצמי,
    אבל אני כן מתכוונת לנצל את ההזדמנות ולבחון את הספרים שאנחנו מכניסים הביתה גם בהקשר של "התרחקות לאזור בטוח", כמו שקראת לזה,
    כי בספרים, בטח של הילדים,
    אני מעדיפה להישאר באזור בטוח ככל האפשר.
    אם המחיר זה להכניס רק ספרים של מאיר ברעם, שרי וולך ועוד כמה נדירים-
    שוין, כבר שילמנו מחירים בעוד תחומים.

    אהבתי

    1. הסוף הטראגי של הסופר הינה סיבה מספקת לא להמשיך לקרוא בספריו.
      לאדם ציבורי ובמיוחד לסופר יש אחריות על ההשלכות של המעשים שלו. ללא קשר לחשדות, התאבדות הוא מעשה שלא יעשה והדוגמא אותה רואה הילד בסופר במקרה כזה היא מסוכנת.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: