משהו להתמסר אליו

הזמנתי מהוצאת הספרים כנרת-זמורה-דביר עשרים ושלושה ספרים חדשים במבצע. כמות של מדף בערך. אי אפשר היה להימנע מזה כשהמחיר לכל הכמות מגיע למחיר של שניים-שלושה קנסות בספרייה.

בתחושה של שפע פיזרתי חלק מהם בכמה פינות בבית, ולמעשה התחלתי לקרוא כמה ספרים יחד, מה שאיפשר לי להשוות ביניהם בו זמנית. אחד היה מרגש יותר בפער ניכר, אחד דרש ממני סבלנות בעמודים הראשונים עד שהשתכנעתי להמשיך, אחד לא כל כך עצר את נשימתי למרות שהביקורות הבטיחו.

תוך כדי השוואות איזה מהספרים דיבר אליי יותר ואיזה פחות, תפסתי פתאום מה בעצם אני עושה כאן: כשאני בוחנת איזה ספר ריגש אותי / דיבר אלי / סחף אותי, אני למעשה מנסה להחליט מי מהם משקר טוב יותר. 

כל אחד מהספרים שאני קוראת כעת, בלי שום קשר לאיכותם הספרותית, הם בדיות. לא קניתי שום ביוגרפיה; קניתי מדף שלם של בדיות. ואני, שכתבתי ספר עלילה או שניים בחיי, ויודעת עד כמה זו בדיה מושקעת ותפורה היטב – עדיין מנסה להחליט איזה מבין הספרים מדבר אלי. איזה מהם גורם לי להתרגש, להסתקרן, לפחד, לכעוס, לאהוב; כל קשת הרגשות שמתאימה לסיפור אמיתי. אני רוצה שהספר יגרום לי להתמסר אליו, לשכוח עולם ומלואו ורק לרצות לדעת מה קרה בעמוד הבא, מה קרה בסוף, לחשוש לגורל הגיבורים ולקוות לסוף טוב – וזה, כשאני יודעת שלא קרה שום כלום. לא בסוף ולא בהתחלה. שזאת פיקציה מוחלטת.

אז מה הולך כאן, באמת ששברתי את הראש.

הרציונל שבי בהחלט יודע שזה לא קרה. אבל אם לא הייתי מאמינה שזה כן קרה, לא הייתי סקרנית כל כך לגבי ההמשך, ולא היה לי דחוף כל כך שהגיבורים יצאו בשלום. קצת משונה לרצות שגיבורים שאינם קיימים יצאו בשלום, לא? אז מוכרח להיות שחלק בי, לפחות, מאמין שהשקר הזה הוא אמת. אין מנוס מזה.

איך יתכן שאני רואה בפיקציה הזאת אמת?

מכאן התקדמתי למסקנה שדי מוטטה את כל מה שחשבתי על אמינות.

בני אדם לא מאמינים במשהו כי הוא אמת. הם מאמינים מהמון סיבות אחרות: מאמינים לבני משפחה, מאמינים לחברים, מאמינים לתועמלנים, לאנשים שמדברים לליבם. מאמינים בבעלי סמכות, באנשי מקצוע, באנשים 'שיודעים מה הם אומרים' כי הם בטח יודעים מה הם אומרים. הם מאמינים במשהו כדי להשתייך לקבוצה הנכונה, כדי להיות רגועים, כדי לא להסתבך. הם מאמינים כי חינכו אותם מילדות במי נכון לתת אמון ובמי לא כי 'הוא לא בצד שלנו'. 

בשורה התחתונה: בני אדם לא מאמינים במה שנכון להאמין, אלא במה שנוח וקל ונעים להאמין. זו אגב הסיבה לחוסר האמון הציבורי בנפגעות ובנפגעים; זה לא נעים להאמין להם, זה אפילו מציק. עדיף להטיל ספק.

וזו הסיבה שאנחנו מאמינים בכל לב לסיפור שכולו פיקציה: כי זה נעים ונוח וכיף לנו. אם לא נאמין, לא נוכל להיסחף לתוך העלילה וליהנות ממנה. כל כך נעים ונוח, שנאמין בכל לב גם לעלילה שמכריזה על עצמה מראש כבדויה, כמו מדע בדיוני. 

והחורים בעלילה? אז למה להיזהר מהם כל כך בעצם, אם ההיגיון לא משחק כאן שום תפקיד והקורא נשאר רק בגלל החוויה? 

זו בדיוק הבעיה: הם מחזירים אותו למציאות, למחוזות ההיגיון, ומקלקלים את כל הכיף. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: