אבל מי סופר?

לא תאמינו כמה סופרים יש, שלא מרגישים בנוח עם ההגדרה 'סופר'. לבד בבית הם עוד חיים עם זה בשלום, לפעמים גם בשמחה, אבל מחוץ לבית, כשמישהו שואל לעיסוקם או מכריז עליהם 'הסופר/הסופרת', הם זזים באי נוחות משמעותית. ואלו אנשים שפרסמו כבר די הרבה, במשך שנים, לא כותבים בני יומם.

גם לכותבים צעירים קשה עם הטייטל. סופר? מי, אני?! לא. הם לא מצליחים לכתוב את המילה הזו ברובריקה 'מקצוע' ולא לומר אותה באופן טבעי כששואלים במה הם עוסקים. אבל את הצעירים החדשים האלה קל להבין: הם פרחי כתיבה, בתחילת דרכם, ובאמת לא מרגישים ראויים לנעליים הגדולות של 'סופר' על כל המשתמע מכך.  

נראה לי, שאי הנוחות הזה של המבוגרים ושל הצעירים כאחד, לא קשור לענווה או לעוד איזו כברת דרך שצריך לעשות. נעליים של סופר אגב, הן לא בהכרח גדולות מדי; יש יותר סופרים בינוניים מאשר גדולים, ואפילו יותר מזה קטנים, והכל בסדר.  

הסיבה לאי הנוחות היא אחרת. עצם ההצהרה 'אני סופר', היא הצהרה על עוד תכונות שהן חלק בלתי נפרד מהטייטל: 'אני סופר' פירושו 'אני אדם יצירתי, ואני גם מפגין את זה'. 'אני אדם רגיש, ואני גם חופר על זה'. 'אני אדם מושפע'. 'אני מחפש השראה בכל דבר, כולל בשיחה שלנו כרגע', וזה לא נעים, הענין הזה.

ויש עוד הצהרות, כמו 'אני אדם של חשיבה ושל ניתוח והתבוננות'. 'אני חושב שזה נכון להדפיס ולפרסם את המחשבות והרעיונות שלי'. 'אני מרגיש ראוי להעביר ביקורת חברתית'. לפעמים זה גם 'אני איש רוח', או 'אני חי בעולם משלי'. תלוי בנסיבות. בשורה התחתונה, לומר 'אני סופר' זו לא הצהרה, זו יותר התערטלות.  

ככל שסופר חי בשלום עם כל התכונות הנ"ל, כך הוא מרגיש יותר בנוח עם התואר, וכל מערכת היחסים שלו עם הכתיבה יותר בריאה ומשוחררת. גם הכתיבה עצמה משתבחת כתוצאה מכך. ברוב המקרים מדובר בתהליך, שבסופו הוא צריך להתגאות בזה שצפונות ליבו עומדות למכירה בחנות, ושלא רק אנשים מביני ענין יכולים לקחת אותן הביתה, אלא ממש כל אחד.

לנוחותכם, הכנתי כאן כמה שאלות לזיהוי מערכת היחסים עם הכתיבה. תשובות כנות יתקבלו בברכה.

האם ובאיזו תדירות אתם נוהגים לקרוא שוב את ספריכם שיצאו לאור? (לא מיד אחרי שיצאו, אלא כעבור חצי שנה, נניח).

באיזו תנוחה אתם קוראים טיוטה שנשארה הרבה זמן במגירה? מתרווחים בהנאה, או מחזיקים את הראש בין הידיים? האם אתם קוראים זמן מה, או מתחילים מיד לשכתב?  

כשאנשים ניגשים לדבר אתכם על משהו שכתבתם, במה אתם מתמלאים מיד – בציפייה למחמאות או בחשש מביקורת? 

כשמחמיאים לכם על העבודה, האם אתם מעודדים את המחמיא ('תודה, קראת גם את הספר הקודם?') או מפריעים לו ('לא צריך להגזים, באמת'). 

האם כשאתם 'שוברים את הראש' תוך כדי עבודה, אתם מקווים שיהיה בסדר או יודעים שיהיה בסדר? 

כשמישהו עורך אתכם היכרות, האם אתם מציינים 'אני סופר' בהתחלה? בסוף? או אולי בכלל לא? 

האם אתם נותנים ספרים שלכם כמתנה? 

האם אתם מתוסכלים מכך שהחומרים הישנים שלכם היו ברמה פחות טובה, או שמחים על כך שהיכולות משתפרות עם הזמן? 

על איזה מדף בבית מונחים הספרים שלכם? קרוב בהישג יד, או אי שם למעלה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s