שינויים בהרגלי הצפייה

נסעתי לחופשה קצרה במושב אמירים. חיפשתי בעיקר נוף פתוח להתרווח מולו. וכשישבתי בלילה על המרפסת, ראיתי את ההבדל בין הנוף הזה לנוף שהשארתי בבית; בבית נשקפים אליי כביש ירושלים תל אביב והאזור המיוער שמסביב, אבל הם סמוכים ונראים. אפשר לראות כל מרפסת וכל חצר במבשרת ציון וכל מכונית שעומדת בפקק, והעצים בשולי היער מציצים אל שיפולי הרחוב שלי. הנוף כל כך קרוב שאני כמעט חלק ממנו. מהמרפסת אי שם באמירים, הישובים רחוקים כל כך; כבישים בינעירוניים ענקיים נראים כמו חוטים זוהרים, ועיר שלמה כמו עכו, כמו חיפה, עם כל פנסי הכבישים והמכוניות ואורות הבניינים – מרצדת כמו קבוצת גחליליות בחושך.
השארתי מאחורי ספר שכבר כמה חודשים לא התקדמתי בו, דבר שלא קרה לי שנים. לא הקדשתי לו אפילו מחשבה. חדלתי לגמרי לכתוב, את הספר או כל דבר אחר, כאילו הדחף התמידי להמשיך הלאה התחלף בדחף לקחת פסק זמן.
ושם על המרפסת באה אליי – לא, לא תובנה שבשבילה היה שווה לנסוע לצפון, כי לא נסעתי לחפש תובנות. באה אליי שמחה פשוטה: סוף סוף אני שייכת לעולם שעליו אני כותבת כל כך הרבה. אחרי שנים שבהן ראיתי את העולם מרחוק, שבהן התבוננתי על החיים במבט מסקר ומנתח כי זאת היתה העבודה שלי, סוף סוף אני פשוט חלק מהחיים האלה. אני חלק מהנוף.


כותבים בודקים את החיים כל הזמן אם ירצו או לא ירצו: מגבשים דעה על מראות ועל תופעות, מנתחים התנהגויות, בוחנים דמויות ומניעים ונטיות. בתחילה זאת בחירה, לקחת את הצעד אחורה ולהביט על העולם מעמדת המשקיף, ובמשך הזמן והעבודה העמדה הזאת הופכת להיות נקודת הצפייה הטבעית. לאט לאט אנחנו מאבדים את הזהות האזרחית שלנו: מנתחים הלכי רוח רק כדי לכתוב מהם מאמרים, מחפשים את הרגע המרגש רק כדי לעשות ממנו כותרת, לומדים רעיון כי צריך משפטי מפתח, מחפשים את הפן האנושי כדי להפיח חיים בסיפור, מאזינים לקולות הסביבה כדי לדייק דמויות, מעבדים רגשות כדי לתאר אותם בכמה מילים.


זה נעים ודי מכובד, להתבונן על העולם כמו על קבוצת אורות מרצדת ולנסות לסכם אותו בכמה משפטים, אבל אין לך הזדמנות להיות חלק מחגיגת האורות הזאת ולחוות את הדברים בגודלם הטבעי. רק כשעזבתי הכל לזמן מה, קיבלתי הזדמנות לחזור ולהיות אזרח, בעולם הזה שכל הזמן טרחתי להציל.
שואלים אותי כל הזמן מתי אסיים את הספר. אני יכולה רק לומר שהלכתי לא מזמן ברחוב חיי אדם בירושלים, שם מתרחשת עלילת הספר. הלכתי לא כדי לשמוע מה אומרות הבריות ולראות כיצד מטים הבניינים לנפול ולקבל השראה, אלא הייתי עוברת ושבה אנונימית שנושאת שקית קניות ויכולה לשמש דמות רקע. אני מקווה שגם הפעם עשיתי את תפקידי נאמנה.
מאחלת שנה טובה, שנה מלאת חיים, בריאות וגילויים חדשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s