הבלתי נפרדים

איזה מבחן קבלה נדרשנו לעבור, לפני שקיבלנו אישור לכתוב כל מה שעולה בדעתנו, בכל צורה שתעלה בדעתנו, ולפרסם את זה לעיני המוני אדם, בכללם ילדים? אני לא מכירה כותב שאי פעם נדרש להציג תעודת יושר, או פגש גורם שבדק את כשירותו המנטלית, או קיבל ציון עובר על אישיות שמותר לה להשפיע. המבחן היחיד הוא מבחן התוצאה – המכירות והפופולריות.
אבל משום מה, העובדה הזאת שלא צריך להיות קשר בין הכותב לנכתב, נשכחת בכל פעם מחדש. תמיד בזמן קריאת ספר נהדר, נוצרת אצלנו התניה שהכותב מוכרח להיות נהדר גם כן. כמו מפעל ותוצר. כמו עץ ותפוח. הרי מה יותר משקף את אישיות הכותב מאשר היצירה שלו? ואם פתאום מתברר אחרת, נוצר אצלנו משבר קטן. ההתניה הזאת נסדקת, הטקסט שקראנו מאבד מערכו, והאמון במילה הכתובה סופג זעזוע.
ואז אומרים לנו: תפרידו. כתיבה היא כשרון, לא אישיות. ואנחנו הקוראים מסרבים להפריד, כי זה בלתי נפרד. כתיבה היא לא כשרון רגיל, היא כשרון אמנותי – שילוב של האישיות ושל יכולת הביטוי שלה.
ואנחנו צודקים. וגם ההתניה מוצדקת. כתיבה משקפת את האישיות עוד יותר ממה שאפשר לדמיין – אבל לא את האישיות שנראית בעין, אלא את כל העומק והרוחב: את הרבדים, את הסתירות, את הקטבים הפנימיים. דווקא ההשתקפות הזאת עלולה לגרום לנו לגלות את הכותב והיצירה כדבר והיפוכו.

אם כותב חי בקונפליקט בין מה שהיה רוצה להיות ובין מה שהוא באמת, זה ישתקף. לדוגמא, אם כותב חי בצניעות כי כך נכון לו חברתית, אבל בסתר ליבו יש לו שאיפות חומריות, נוכל למצוא בחומרים שלו עיסוק רב והתענגות על חומריות, או הטפה לאורח חיים צנוע, או שנמצא את שניהם. אם כותב רוצה מאד להיות דמות אידיאלית, אבל הוא נמצא הרחק משם, נמצא בתוך כתיבתו הרבה אידיאלים נאצלים. ככל שהקונפליקט יותר מטריד את מנוחת הכותב, הוא יעניק למה שהיה רוצה להיות טיפול יותר אינטנסיבי. בסופו של דבר אישיות היוצר תשתקף דרך היצירה; או בצורה ישרה כפי שאנחנו מכירים אותו, או בצורה הפוכה כמו שהיה רוצה להיות, או בנקודה כלשהי על הסקאלה הזאת.

בתור קוראים, הידיעה הזאת די מלחיצה: איך נוכל לדעת שהטקסט המרומם לא נכתב על ידי אדם בלתי מרומם בעליל? אף פעם לא נוכל לדעת. כן אפשר למצוא קצת סימנים. לדוגמא, אם מישהו כותב יותר מדי על נושא אחד, יש שתי אפשרויות: או שהנושא הזה בנפשו, או שהוא מנסה לכסות על ההפך. אם יש הטפה ברורה, סיכוי רב שהכותב מבין שעליו להטיף לעצמו. אם יש שלילה מוחלטת של התנהגות כלשהי, יתכן שהפוסל במומו פוסל.
ויש עוד מוקש, ששני הצדדים נופלים בו: מוקש החסינות. הקורא מדחיק את המחשבה אם היוצר עומד מאחורי כתיבתו או לא, כי ‘הוא כותב כל כך טוב’. היוצר מצידו, משתכנע במשך הזמן שאם כתב מספיק על מה שנכון בעיניו, זה כנראה מי שהוא באמת, ו’קונה’ את התדמית שהוא עצמו בנה.
בתור כותבים, הידיעה הזאת מלחיצה אפילו יותר: אין דבר כזה ‘להתרחק מהטקסט’. לא משנה כמה מחסומים ופרגודים נציב, הם לא יסתירו את מי שאנחנו. במקרה הגרוע, הם רק יוכיחו שאנחנו מנסים להסתיר. אפשר לנסות לכתוב לקהל שלא יודע לקרוא בין השורות, אם זה עובד לכם, או להיות אנשים כנים שכותבים בדיוק את אשר על ליבם ולחסוך הפתעות.