תקועים בשופר

גם בזמנים רגועים, עיתונאים נמצאים בין שתי אבני רחיים. חלק מהדנ"א של מקום העבודה שלהם הוא פוליטיקה, אבל הם נדרשים להיות ענייניים וחסרי פניות לחלוטין. הם החשודים המידיים בעבירה החמורה של נטייה פוליטית. בתקופת בחירות הזכוכית המגדלת שתחתיה הם נמצאים גדלה בכמה מספרים, ואם הם מרחיקים לכת בהבעת דעות אישיות, הם זוכים בצדק לכינוי המחמיא ‘שופר’.

הדרישה מעיתונאים לאוביקטיביות היא לא רק צדקנית, אלא גם מנותקת מהמציאות. ביומך הראשון כעיתונאי אתה לא מקבל כפתור ללחוץ עליו ולנתק את עצמך מהשורשים שמהם באת. להפך. ברוב המקרים מקום העבודה מסיבותיו שלו, מעסיק אותך על בסיס אותם שורשים בדיוק. הזיהוי הקהילתי / אתני / מגדרי / דתי הוא כמעט חלק מהחוזה, והתכחשות למי שאתה, גם אם היתה אפשרית, יוצרת מיצג מזויף.

בדרך כלל עיתונאים מצליחים למצוא את נקודת האיזון החיננית ונשארים נאמנים הן לעצמם והן למקצועם. אבל נקודת האיזון הזאת היא תלוית אוירה: ככל שהאוירה במקום העבודה דורשת איזון, האיזון יישמר, וככל שהאוירה מתירה חוסר איזון, הוא יופר, והעיתונאי יחזור באופן טבעי לשורשיו.

אבל זה לא רק מקום העבודה. גם רוח התקופה משחקת תפקיד. בתקופה שבה חוסר בגרות ואימפולסיביות הופכים לנורמה מקובלת, גם עיתונאים נדבקים בזה. הם מרגישים פחות מחויבים לאיזון. וזה עוד לפני שמופעל עליהם לחץ מפורש. חוסר הבגרות הוא כנראה המאפיין הכי בולט של התקופה האחרונה; הוא מהבהב מכל ישיבה בכנסת, מכל התלהמות פוליטית, מכל ראיון כעוס בתקשורת. יש לי גם חשד סביר שעל זה הוכרעו הבחירות – לא על ימין מול שמאל אלא על בגרות מול ילדותיות.

היינו חושבים, שהבעת דעות מפורשת יכולה להיות חיובית באופן זמני. שבזמני חרום מותר לעיתונאי להתגייס למערכה ולנסות להשפיע. אבל בלי להתייחס לנזק התדמיתי שאחר כך קשה לתקן, התוצאה תהיה דווקא ההפך מהשפעה: ככל שאנחנו מפורשים יותר, אנחנו משכנעים פחות. איפוק זה כח.

לעומת זאת, דווקא איש תקשורת שהאוריינטציה שלו ידועה ומוכרת, ובכל זאת הוא מצליח לשמור על בגרות ואיזון, עושה שירות טוב יותר לעמדות שלו בעצם השמירה על איפוק.

הכלל הזה מוכר לנו מהכתיבה הספרותית – ככל שנתאר סצינה בצורה יותר מפורשת, היא תאבד מהעוצמה שלה. וגם כאן, המבחן הוא מצבי הקיצון. קל לנו יחסית לבחור מילים ולכתוב בצורה חכמה ומאופקת סצינה שאין בה טלטלות רגשיות. בקליימקסים לעומת זאת, נדמה לנו שמילים חזקות או תיאורים גרפיים יביעו בצורה הכי טובה את עוצמת הסצינה. אבל דווקא להפך – הם יורידו ממנה.

אם נסיט לעצמנו את הוילון וננסה לתאר מה קורה בסצינה בלי ‘לראות ולשמוע’, בלי להיות שם ממש, נצטרך להפעיל את החושים הפחות מפורשים והיותר מעודנים שלנו. התוצאה תהיה מרומזת יותר וממילא חזקה יותר.

וגם כתיבה ספרותית לא אדישה לאוירה בסביבה. אם האקלים הספרותי דורש מאיתנו לשמור על רף כתיבה ראוי, מבחינת תוכן ומבחינת שפה, ואפילו להעלות אותו, נעשה את המאמץ ונראה אותו כחלק מהעבודה שלנו. אבל אם האוירה של הבמה שבה אנחנו כותבים, או של חנות הספרים שבה אנחנו מוכרים, מתירה לנו להוריד את הרמה, זה עלול לקרות לנו – ובלי שנרגיש בכלל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: