שיחה ממתינה

פעם, כשאמן נואש רצה לשאוב השראה, האופציות שלו היו די מצומצמות – לשבת מול גלי הים המתנפצים, או מול השמש השוקעת בין ההרים והאגמים, ואם לא היתה לו גישה למקומות נשגבים, היה נאלץ להסתפק בגן המלבלב אשר מעבר לחלון ביתו. היום ברוך השם, נופים קסומים כבר לא נחשבים למחוללי ההשראה היחידים. אפשר לשאוב השראה מנוף של גגות וקולטי שמש, יש מי שמסתכל לתוך בבואתו שבקפה, מישהו אחר מאזין למוסיקה, ויש כאלה שבוהים במכוניות חולפות.
מה שלא השתנה הוא הסיפור המתעתע שמאחורי ההשראה.
נניח והאמן המשתוקק מצא את מקור ההשראה שלו. הוא יושב מול הגן המוריק או מול הילדים המתקוטטים בפארק, עם הפנקס או המחשב פתוח, יושב ושואב את ההשראה, חש התרוממות רוח ואפילו נסיקה של התודעה – אבל בפועל שום דבר לא נוצר. או, נניח והוא מצא את רצועת המוסיקה שגורמת לו תחושת התעלות. הוא מנסה להשתמש בהשראה, לתרגם את התחושה ליצירה – אבל שום דבר אמיתי לא קורה שם. מה עשיתי לא נכון? שואל את עצמו האמן, איפה הטעות בתהליך?
מה שבאמת קורה, ומי שיוצר לאורך שנים בודאי הרגיש בזה, הוא שהעבודה מתחילה במקום שבו ההשראה נפסקת.

מה שהופך את ההשראה לכלי עזר עבור היוצרים, ובכלל קנה לה את שמה מאז ומעולם, זו היכולת שלה ליצור שיח. הנוף מדבר אלינו, המוסיקה מדברת אלינו, רשרוש העלים, תנועת הציפורים. כל אחד וסגנון השיח שפועל עליו. ובדיוק מהסיבה הזאת, אי אפשר בו זמנית לשאוב השראה וגם ליצור. בזמן שההשראה מדברת אלינו, אנחנו לא יכולים לנהל את השיח הפנימי ההכרחי של הכתיבה. שני הדיבורים הם כמו שתי מנגינות ש’עולות’ זו על זו, ואין ברירה אלא להפסיק אחת אם רוצים לשמוע את השנייה.

אם המושג ‘שיח פנימי’ נשמע קצת ערטילאי מדי, נסו להיזכר מה קורה בזמן שמנסים לכתוב שיר: אנחנו נאטמים אל החוץ ומתרכזים כדי ‘לשמוע’ את המקצב, ואיך הוא מסתדר עם ההברות והצלילים. או איך בזמן כתיבת דיאלוג, אנחנו נעצרים שוב ושוב כדי ‘לשמוע’ אם הדמויות מדברות טבעי מספיק, אם המילים הולמות את סגנון הדיבור שלהן, אם טון הדיבור כפי שהוא משתקף מתוך המילים מתאים לאוירה שרצינו ליצור. אבל זה לא נעצר שם, באזורי הצליל והמקצב, אלא ממשיך לכל חלק וחלק ביצירה. תיאור צריך להעביר את התחושה שרצינו להעביר, ועד שלא נרגיש אותה בתוכנו, עד שהצמרמורת או העונג לא יחלפו גם בנו למקרא המילים, לא נהיה מרוצים. דעה שכתבנו צריכה לשכנע גם אותנו, ואם זה לא קרה, המילים אמנם היו שם, אבל לא צלצלו טוב מספיק. זה השיח הפנימי שמתנהל בתוכנו בזמן הכתיבה: המילים מדברות, אנחנו שומעים ומרגישים ומבינים.
יש מלאכות סביב הכתיבה, שאפשר לעסוק בהן תוך כדי חשיפה להשראה. אפשר להקליד שוב משהו שכבר נכתב. אפשר להעתיק. אבל אפילו פעולות של שכתוב ותיקון, שמחייבות אותנו להיכנס שוב לעמדת יצירה, מבקשות מאיתנו להפסיק כל שיח חיצוני.
אם לא הפסקנו אותו, די מהר נרגיש שההשראה המופלאה שהביאה אותנו עד הלום, הופכת למטרד, להסחת דעת. הנוף הנהדר פתאום מפריע לנו להתרכז. את המוסיקה אנחנו מוכרחים לכבות. המתרחש בחוץ סותר פתאום את המתרחש בפנים.
הרגע הזה, של התחלופה, הוא נהדר: כמו צלצול פעמון, שזמן שאיבת ההשראה הסתיים והגיע הזמן להתחיל לעבוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: