אנטי מחיקות

ברגע הלא נעים של גילוי בעיה בטקסט (קורה לכולם, אגב), אנחנו נתקפים במקביל בשני רצונות, ושניהם הפוכים בדיוק.

הראשון הוא רצון חזק למחוק את זה. פשוט למחוק ולהעלים את "זה" מהעולם, את המשהו שכתבתי פה ולא ברור מה חשבתי לעצמי כשכתבתי. אבל זה לא רק דחף; יש גם הגיון ברצון למחוק הכל ולכתוב מחדש. כמו קבלן שיפוצים שיעדיף להרוס את הקיר הרעוע מאשר לתקן אותו. במיוחד אם לא הוא זה שבנה אותו, וברגע הזה של גילוי בעיה אנחנו באמת מאמינים שמישהו אחר כתב את זה, הרי לא יכול להיות שעשינו עבודה כל כך סהרורית.

הרצון השני חזק באותה מידה – רק לא להצטרך למחוק את זה. אין משהו שכותבים פוחדים ממנו יותר (חוץ מביקורת בונה) מאשר למחוק. מה זאת אומרת למחוק?! זאת יצירה, זאת אומנות, זה ביטוי אישי, כשרון מתפרץ, ישות בפני עצמה. לא משהו שאפשר לגעת בו, ובטח לא להזיז פסיק מכאן לשם. אגב, כותבים באמת חרדים לכל מילה שנכתבה מדם ליבם. זה לא רק אגו.

אני לא בעד סגידה לכל מילה כתובה. היד שכתבה היא בסך הכל היד שלנו, בני תמותה, ועוד לא הפכנו לנותני תורה מסיני. בעיני, הכתיבה היא תהליך של התלבטות, שמתחילה בראש וממשיכה על הכתב, וכמו שאנחנו מוחקים אפשרויות בתוך הראש עד כדי זיקוק רעיון אחד, אנחנו מוחקים ופוסלים אפשרויות תוך כדי כתיבה עד למוצר המוגמר.

מצד שני, דברים שנכתבו, נכתבו תחת השראה מסוימת. לא הקלדנו אותם; כתבנו אותם. עשינו את זה אחרי שהגענו בהדרגה ובמאמץ לתודעה רגשית ונפשית מסוימת.

כל משפט שנוסח או מילה שהתווספה, נולדו לאורה של אותה תודעה, והם חלק ממרקם שלם שהוא היצירה. למחוק אותם זו לא רק מחיקה טכנית; זה דומה יותר לעקירת אבן מקיר שלם. האבן היא אמנם רק אבן, אבל כעת היא בהקשר אחר ובמעמד אחר, היא חלק מהקיר כולו, וצריך לתת לה את הכבוד המגיע לה גם אם היא נראית קצת פחות טוב.

אם כבר לתת כבוד ליצירה, עדיף להתיחס אליה לא כמו אל בנין להריסה אלא כמו אל בנין לשימור. יש בה חלקים בעיתיים, זה נכון, אבל לבנין כולו יש חשיבות מצד עצמו. חשיבות ערכית וסמנטית. במקרה של היצירה, יש לה חשיבות מעצם מה שהשקענו בה. היא חלק מהמרקם האישי ומההתפתחות שלנו ככותבים, ממש כמו שבנין לשימור הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות העיר. לא מסלקים את הבנין הזה ובונים משהו חדש במקומו, יפה ככל שיהיה, אלא מחזקים את הקיים ומשכללים אותו, כך שישמור על יופיו וגם יתאים את עצמו לצרכים החדשים.

לפני שמסמנים בשרירות לב מילים או שורות וכותבים אחרות במקומן, כדאי לעצור ולקרוא מההתחלה, בתשומת לב מרבית. אם נקרא היטב את כל מה שכתבנו, ולא רק את החלק הבעייתי, יש סיכוי שנצליח להיכנס בערך לאותה אוירה שבה נכתבו הדברים, ואז כבר לא נהיה בטוחים כל כך שדינו של הקטע למחיקה. וגם אם נשתכנע למחוק ולכתוב מחדש, החדש יהיה לפחות קרוב יותר למה שהיה קודם.

עוד אפשרות היא לכתוב קטע חדש בנפרד, בלי לגעת בקודם, ואז להניח אותם זה לצד זה ולמשש מה טוב יותר. כך לא ניגע בקדוש והיקר לנו בלי לוודא שיש לנו משהו קדוש ויקר אחר במקומו, ונשאיר לעצמנו את חופש הבחירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: