משחקי הקצב

גם שלושה שבועות של ריקוד מקיר לקיר עם נגיף הקורונה, לא גרמו לי לפקפק בכך שהחיים עוד ישובו. גם לא כל התסמינים כולם שבאו אחד אחד (חלילה לא ביחד) ולא מיהרו לעזוב. גם לא העננים שראו אותי מחפשת שמש והזדרזו לכסות אותה.

רק הקצב החדש, האיטי, הלא מוכר, הכניס בי פחד. ההספק המוזר הזה של שתי פעולות במקום נניח, שש, במשך אותו פרק זמן. אף אחד לא דרש ממני להאט את הקצב, לא תכננתי להאט ולא ניסיתי להרפות; מספר הפעולות שנכנסו לאותו פרק זמן קבעו קצב חדש, אם ארצה או לא ארצה, והפכו אותי לסוג של איש הצב. אדם תקין, סביר – ואיטי. עם ממד זמן חדש.

ברגעים שבהם המחשבה היתה צלולה דיה, בדקתי את זה גם ביחס לזמן הסובייקטיבי – זה של העלילות. זה שאנחנו קובעים אותו.

בין כל שאר הדברים שאנחנו רשאים לקבוע בעלילה, כמו מקום ותקופה, סגנון, דמויות, שפה וכן הלאה – הזמן הוא האלמנט היחיד שאפשר לשנות אותו גם תוך כדי המשחק. למתוח, לקצר, לדלג, לחזור אחורה, להגביר את הקצב, להאט, כמעט לעצור. זה כלי נהדר, שהקורא לא שם לב אליו, כמו שאינו שם לב לזמן החולף בחיים עצמם.

אם למשל התעכבנו על תקופת זמן, ועל תקופה אחרת דילגנו, הבהרנו בזה מהי התקופה החשובה יותר לדמויות. אם הלכנו קדימה ואז קפצנו פתאום אחורה, הקורא מבין שיש לזכרונות הללו תפקיד בנקודת הזמן הזאת. זה הקצב הגלוי, לוח-הזמנים של העלילה. הקצב הפנימי הרבה יותר משוכלל: הוא מכוון לא רק לידיעת הזמן אלא גם לתודעת הזמן, ואפשר ליצור איתו הכל: מתח, רוגע, חוסר סבלנות, פחד, שעמום, לחץ, כעס, רווחה, במיליון דרכים ואחת.

איך למשל, יוצרים תחושה של 'זמן נמשך כנצח'? לפני הכל לא כותבים את המילה 'זמן' בשום אופן. לא כאן ולא אף פעם. עצם ההזכרה של הזמן מסבה את תשומת הלב של הקורא אליו, והורסת לנו את האפשרות לשחק בו.

זמן שנמשך כנצח אפשר ליצור על ידי התנגשות של הזמן הפיסיקלי, האמיתי, עם הזמן הסובייקטיבי שבעלילה. לדוגמא: אדם מתבקש לחכות 'דקה' למענה טלפוני. בינתיים, אנשים הולכים לארוחת צהרים וחוזרים, מכונית נגררת למוסך ויוצאת ממנו כמו חדשה, הבנאים ממול השלימו את הגג, ועוד אינסוף דוגמאות כאלה. אנחנו מותחים את זמן ההמתנה הקצר על ידי פעולות שהזמן שלהן ארוך בהרבה, ונוצרת תחושה של נצח.

אפשר למהר או להאט גם בעזרת פירוט נכון של פעולות. אם נכתוב 'הוא קם ואסף את הניירת' השתמשנו במשך זמן שנדרש לאיסוף ניירת, ואם נכתוב 'הוא קם ופינה את השולחן' לזה כבר נדרש יותר זמן. ככל שנכתוב יותר פעולות מפורטות, 'אסף את הניירת, השליך אותה לסל, העיף מבט בנעליו', פרטנו את הזמן לפרוטות ויצרנו קצב איטי. ואם נכתוב פעולות כלליות יותר, כמו 'פינה את השולחן, נטל את חפציו', צמצמנו פעולות רבות לתוך טווח קצר והזמן צבר תאוצה.

הקצב קובע גם בבנית דמויות. אפשר ליצור דמות 'חופרת' וטרחנית בעזרת קצב הדיבור שלה. אי אפשר לשמוע אם הדיבור מהיר או איטי, אבל אפשר לעכב אותה ארוכות על כל פרט חסר חשיבות בסיפורים שהיא מספרת, וגם להוליך אותה 'צעד קדימה ושניים אחורה', כשכל פרט מזכיר פרט קודם שמזכיר את הקודם. אין קורא שסבלנותו לא תפקע מתישהו.

והדיאלוגים, כמובן. הם יכולים להיות ברפליקות קצרות, עוד זה מדבר וזה עונה, מה שיוצר תחושת פינג-פונג מהירה, ויכולים להיות במשפטים ארוכים ומוסברים לעילא, מה שייצור מתינות. זה נגזר כמובן מאופי הדמויות ומהסיטואציה, ולא נתון רק להחלטה שרירותית. היות שרוב הדיאלוגים במציאות לא עשויים ממשפטים ארוכים, הכותב יכול למתן את הדיאלוג על ידי הוספה של מחשבות הגיבורים, פעולות, התרחשויות. רק לא לגרוע מהאותנטיות שהדיאלוג מצטיין בה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s