תצא בחוץ

זה לא סוד, שכתיבה נראית הרבה יותר כמו רצף של ספרינטים, מאשר כמו התמונה הפסטורלית של הסופר היושב וכותב. ככה זה; רוב הזמן לא קורה שום דבר, ואז פתאום פרץ קצר של כמה מילים או אפילו משפטים ושוב אפס מעשה. 

אפשר לטעון להגנה עצמית, שזה המבנה הטבעי של כתיבה – בישול ותכנון במשך זמן ממושך, ואז העלאה על הכתב וחוזר חלילה. אבל במציאות זה הרבה פחות מסודר ואלגנטי. יותר נכון לומר שיש כמה רגעי חסד של כתיבה, ואז התרוקנות, ניסיון התאוששות והעפלה מחודשת. 

המענין הוא, שלהפוגות הכתיבה אין מבנה אחיד. הן לא דומות גם מבחינה חיצונית: לפעמים נרצה לקום מהכסא, ממש לברוח מהטקסט, ולפעמים נרצה דווקא להישאר קרובים אליו אבל זה ירגיש בלתי אפשרי. לפעמים בהייה על הכסא תעזור כדי לאתחל מחדש, ויש מקרים שנרגיש כאילו צומחים עלינו קורי עכביש.    

וזה בגלל שההפוגות, שעל פניו נראות כמו החלק המשעמם של העבודה, הן למעשה מנגנון שקט וחכם. אפשר כמובן להסתכל עליהן רק כעצירות למילוי אנרגיה, וגם זה יהיה נכון לפעמים, אבל כתיבה היא הרבה יותר מעבודה קשה שצריכה הפסקות התרעננות. היא עשויה מהרבה תנועות, שהעלאה על הכתב היא אחת מהן. ואם הפסקנו פתאום לכתוב, זה בגלל שהכתיבה דורשת עכשיו תנועה אחרת, פעולה אחרת. הלך-נפש אחר.

לפעמים נצטרך לשבת ליד הטקסט שלנו ולהתחמם בשקט, כמו בצק שצריך התפחה. לפעמים נצטרך דווקא לזוז מהמקום, כי זרימת הדם של הטקסט איטית מדי ויש סכנת קרישה. יש מקרים שנזדקק למין ניתוק חלקי, נמנום מקומי שיאפשר לתהליכים חיוניים לקרות, כמו בזמן שינה. חשוב לפענח נכון את הסיבה להפוגה לפני שנותנים לה מענה: אם נתעקש להתניע מחדש מנוע שהיה דווקא צריך להתקרר, הטקסט יתחיל להעלות עשן, ואם נישאר לעמוד במקום דווקא כשצריך לזוז, הוא יקבל קורוזיה.

הפוגה היא פיתוי, כי לפני הכל אנחנו עצלים, ואם 'מותר' לנו לקחת הפסקה מהעבודה המפרכת שלנו, חזקה עלינו שננצל אותה כמו שצריך וללא הגבלת זמן. אם יש דד ליין קרוב, הוא יחזיר אותנו מההפוגה אחרי זמן סביר, אבל אם אין  – ההפוגה תוכל להיות ארוכה עד כדי כך שנאבד את הקשר בינינו לבין הטקסט ונצטרך לבנות אותו מחדש. 
פתרון חלקי לזה (לעצלות אין פתרון בכלל) הוא להשאיר על הטקסט נקודות אחיזה. כבר כתבתי בעבר על התועלת שבהן: להשאיר כל הזמן על הדף תוך כדי כתיבה רסיסי מחשבות, קטעי משפטים, תכנונים להמשך, גם אם הם ראשוניים ומרומזים. כך גם אם ננדוד הרחק, יהיו לנו נקודות שהשארנו לפני שהלכנו, להיאחז בהן כשנחזור.
אחת המעלות של הכתיבה היא הניידות שלה. מהרגע שהתחלנו לכתוב משהו משמעותי, הוא הולך איתנו לכל מקום, מציץ דרך חלון בירכתי המוח. מהבחינה הזאת, השוטטות שלנו בעולם היא הפוגה אחת גדולה בין זמן כתיבה אחד לשני, ויתכן מצב שההפוגה תסתיים לפני שהספקנו לחזור לכסא; כולנו יודעים איך המשפט שחיפשנו כל כך הרבה זמן, נוחת עלינו בדיוק כשאנחנו מחכים בתור. כדאי שיהיו לנו אמצעי כתיבה זמינים לכל סוף-הפוגה שלא יבוא.
בדרך כלל אלה אנחנו הכותבים שצריכים את ההפסקה, אבל יש מצבים ששכחנו לקחת אותה: 'נסענו' יותר מדי על אותו כביש בלי להבחין, או שחששנו לאבד את הריכוז, או שניסינו להסביר ולא שמנו לב שהכל כבר הוסבר. במקרים כאלה הטקסט הוא זה שמבקש את ההפסקה ואומר לנו 'שחררו קצת'. כדאי להקשיב לו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s