פיילוט, מצפן, קיצור דרך: תכנית העבודה

לכתיבה, אפילו לכתיבה עיתונאית, יש עדיין תדמית חיובית ויחסי ציבור טובים. אם נעשה משאל רחוב על 'מהי כתיבה', התשובות יהיו 'אמנות', 'תרבות', 'יצירה', וגם 'השראה' ואפילו 'מסתורין'.

אבל כל הכותבים, כולל אלו שכותבים עם שחר לקול רשרוש צמרות ברושים, יודעים שכתיבה היא עבודה שצריך לבצע. ההבדל בינה לכל עבודה אחרת, הוא התגמול הרגשי שעשוי להגיע בסוף, אם העבודה התבצעה נכון. הזהרורים האלה שאופפים את עבודת הכתיבה צריכים להיות שם, אבל הם צריכים לא להפריע לנו לראות אותה כמו שהיא: עבודה שצריך לנהל נכון ולבצע נכון.

הרבה יותר מדי פעמים ראיתי טקסטים מלאי רצון טוב, עשירים ומקושטים ורוכבים על סוסים מכונפים – אבל לא טובים. ולא כי הכותב נטול כשרון, אלא כי הוא או היא לא נעצרו לפני תחילת הכתיבה והתכוננו אליה כנדרש. סופים קטועים, קצוות פרומים, חלוקת נפח חסרת פרופורציות, סטיות בלתי צפויות, רעיונות שלא הצליחו להגיע לעיקר, ועוד טובין כאלה.

כתיבה לא שונה מעסק שצריך להצליח, מניתוח שצריך לבצע, מבנין שצריך להקים. לבנין יש תכנית הנדסית ואדריכלית, לניתוח יש תיק רפואי עב כרס שצריך להכיר וגם תכנון של שלב אחר שלב, כולל הכלים שבהם יעשה שימוש, לעסק יש תכנית עסקית שבלעדיה אי אפשר לצאת לדרך. גם לטקסט צריכה להיות תכנית.

'אבל אני יודע מה אני הולך לכתוב', יטען הסופר / העיתונאי / הפובליציסט. אם הרעיון מונח בראשו, בשביל מה לעבוד על תכנית מקדימה? למה לא לקצר את הדרך ולכתוב כבר, מהראש אל הדף? על פניו זו טענה שיש לה מקום; לכאורה זה שלב מיותר ועבודה כפולה. אבל למעשה זאת טעות, וקיצור הדרך הזה הוא דרך קצרה שהיא ארוכה.

תכנית עסקית, או תכנון אדריכלי או כל תכנית שהיא, לא נכתבת רק כדי שסדרי שהעבודה יהיו ברורים; התכנית היא שלב חשוב שבו אפשר לבדוק אם הדברים עובדים. נכון, היא לא חובה, אבל היא הזדמנות מצוינת לבדוק אם מה שאנחנו עומדים לכתוב יפעל את פעולתו, ולצמצם את התקלות למינימום.

תכנית לעלילה, או תקציר כפי שנהוג לקרוא לה, היא שתים-שלוש שורות שבהן נמצאים עיקרי הסיפור בקצרה. אחרי שהתכנית כתובה, כבר אי אפשר להתחמק מהשאלות: אז מה בעצם קורה כאן? האם יש ציר עלילתי? איך מהלך אחד יוצר את המהלך הבא? מה פותר את הקונפליקט? איך נסגר המעגל? אם פספסנו באחד השלבים, התכנית תספר לנו זאת, ותחסוך לנו את עגמת נפש לגלות תוך כדי כתיבה שצריך לפרום הכל, שלא לדבר על זמן יקר.

את תכנית העלילה הזאת, כדאי למסור לאדם אחר, שיהיה בעצם הקורא הראשון של העלילה שעדיין לא נכתבה. אם התכנית בנויה היטב, היא אמורה לגעת בו רגשית בדיוק כמו שהסיפור הכתוב יגע בו. אבל אם משהו 'לא עובד' שם, נוכל לראות מתוך תגובתו שמשהו בעלילה לא פועל. קורא פיקח במיוחד ידע להצביע על הבעיה, ואם לא – זאת תהיה הזדמנות לגלות אותה לבד.

בכתבת מגזין, התכנית – או כמו שנהוג לקרוא לה 'ראשי פרקים' – מסדרת את כל החומר שנאסף ומחלקת אותו מחדש במבנה של כתבה. יש לנו בערימה אחת, ראיונות, חלקי אינפורמציה, מחקרים, סיפורים, ועוד כמה פיסות מידע, ואחרי שלמדנו את תכנם הם יחולקו לחמישה או שישה תתי נושאים. כך, כל פיסת חומר שבידינו תוכל להיכנס למקומה בתוך תת הנושא המתאים, מה שישאיר את מה שלא שיך בדיוק לנושא – בחוץ.

כשמדובר במאמר, התכנית תהיה בעצם משפט המפתח של המאמר. עד שמשפט המפתח הזה, שתי שורות או שורה וחצי, לא נוצר – אין טעם לצאת לכתיבה. זו תהיה שוטטות. כשהוא נוצר – יש לנו מאמר פוטנציאלי ביד. אבל גם אחרי שמשפט המפתח זוקק, עדיין צריך לרשום אותו שחור על גבי לבן ולחזור אליו שוב ושוב תוך כדי כתיבה; מאמר הוא נביעה של רעיונות וניסוחים, ומשפט המפתח הוא המצפן שמחזיר אותנו שוב ושוב אל הרעיון המרכזי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: