לומר כלום ושום דבר: מדעי ה'בלה בלה'

איך קרה, אני תוהה מדי פעם, שהחמצתי את השיעור השימושי ביותר בבית הספר לכתיבה – איך כותבים טקסט שלם עשוי משום דבר? כי לפי מה שנראה בשטח, כמעט כולם היו שם, הקשיבו יפה וקיבלו כלים מצוינים, מה שגרם לעולם התוכן שלנו להיות מוצף בהמוני טקסטים מרשימים שלא מחדשים כלום, וגרם לציבור הקוראים המסכן לשכוח שטקסט הוא משהו שכולל חידוש. יש כותבים מצטיינים ששכללו את כתיבת הכלום לדרגת אמנות, ואפשר היה להצדיע להם, אם זה לא היה על חשבון כולנו: הכותבים הטובים שמרגישים פראיירים, הכותבים הצעירים שמחקים אותם, והקוראים שמשלמים בזמן וגם בכסף תמורת שום דבר במעטה מלל.

אחרי ערימות של טקסטים כאלה, כולל כתבות שלמות כמעט שהגיעו אלי ונזרקו לסל המחזור, למדתי לבסוף את הקורס במדעי הבלה-בלה. למדתי גם שזו לא רק אשמת הכותבים; הרבה פעמים זו אשמת המרואיינים, שמעוניינים מאד להתראיין אבל אין להם באמת משהו לחדש. אין מרואיין שיגיד 'לא יודע', וכך נקבל תשובות מלאות מילים וחסרות כל.

הנה דוגמא אחת: איש מקצוע מתחום הפסיכולוגיה נשאל בראיון, 'איך נכין את עצמנו להתמודדות עם רגעי קושי'. זאת לא שאלה שיש לה תשובות מוכנות, אבל הפלא ופלא, היו לו. 'חשוב להבין, שכל תופעה מקומית קטנה עלולה להפוך ללא טיפול לבעיה גדולה'. 'צריך לזהות את תמרורי האזהרה'. 'לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד'. 'צריך לזכור שמכל משבר אפשר לצמוח'. מה נאמר פה? הרבה. מה באמת נאמר? שום דבר. האמינו לי, אפשר למלא כך עמודים שלמים.

אם נצליח להפחית את כמות הבלה-בלה בעולם המילה הכתובה, זה יהיה הישג בפני עצמו. ואחרי שנכניס למערכת יותר ויותר תוכן אמיתי, אולי יבואו אחרים ויעשו כך גם הם.

קודם כל, צריך לפתח זוג עיניים וזוג אוזניים טובות כדי לזהות מתי מדובר בתוכן שיש בו חידוש ומתי באויר חם, כי הגבול ביניהם הוא לעיתים דק ומטושטש. מרואיין מלא בטחון עצמי ודל בידע (איכשהו בדרך כלל זה בא יחד) מסוגל לגרום לכל אמירה שחוקה להישמע משפט מחץ, ורק בשלב השכתוב נגלה שהיא ריקה מתוכן. יש כאלו שיודעים לומר רעיון אחד בחמש צורות. אוזניים פקוחות בשלב הראיון יעשו חלק מעבודת הסינון, ואת השאר ישלימו עיניים טובות בשלב השכתוב.

איך נדע אם למרואיין 'יש מה למכור' או לא? ללא ניסיון קודם לא נדע, וכמו להכעיס, דווקא מרואיינים מהסוג הזה ששים להתראיין, ומקצרים את תהליך חיפוש המרואיין. אבל אפשר לזהות אותם בשלב די מוקדם: הסימן הראשון הוא תשובות 'שלא שמעו את השאלות', והן מדלגות איכשהו על משוכת השאלה ומגיעות לחומר שהמרואיין אוהב להשמיע.

סימן זיהוי נוסף לאמירות יפות וריקות, הוא הפתיח-רב-החשיבות שצץ לפניהן. 'צריך לדעת', 'חשוב לשים לב', 'ללא ספק', 'צריך לדייק ולומר', 'חשוב להדגיש', 'בסופו של דבר', והנחמד מכולם, 'ברמת העיקרון'.

כדי להימנע ממילוי אויר חם, צריך לזהות את הרגלי הכתיבה הלא טובים שהשתרשו עם הזמן ולעקור אותם אחד-אחד. שניים מהבולטים שבהם הם 'כאמור' ו'כידוע'. שניהם טובים כדי לנפח טקסט: 'כידוע' הוא תירוץ לשפוך חומר מוכר, ו'כאמור' הוא תירוץ לחזור שוב על מה שכבר נאמר קודם. בשימוש נכון, נכתוב 'כידוע' רק כשהפרט הידוע נצרך להבנת המידע שנמסור מיד אחריו, וב'כאמור' נשתמש רק כדי ליצור הקשר בין מה שנאמר קודם לבין מה שעומד להיאמר כעת.

ולא, נא לא להישען על שניים וחצי הקוראים שלא יודעים הרבה, כדי לתחוב פנימה ערימות של חומר ידוע ולתרץ 'אבל יש כאלה שלא יודעים'. אם נתאמץ לחדש לכולם, יבוא יום וגם השניים וחצי הללו ילמדו משהו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: