קלישאות לא מתות, הן מתחלפות

ברשימת המשאלות של כל כותב, הרצון להיות מקורי ממוקם אי-שם למעלה, אפילו בראש הרשימה. ובאותו זמן ממש, ברשימת ה'חטאים' של כל כותב, נמצא חטא הקלישאות במקום די גבוה למעלה, ומבלי שירגיש בזה אפילו, בראש הרשימה.

המושג 'קלישאה' מזכיר לנו קודם כל ביטוי שגור, שנעשה נדוש מרוב שימוש והתרוקן מתוכנו. אבל קלישאות נמצאות כמעט בכל השדות שכותבים עוסקים בהם

אנחנו משתמשים בהן כביטויים, מכניסים אותן לתוך דיאלוגים, רואים תמונות קלישאתיות בעיני רוחנו ואז הופכים אותן לתיאורים קלישאתיים, בונים דמויות קלישאתיות – וכל זה בלי שנרגיש.

זו לא אשמתנו, כמובן. כשכותב מעלה על הדף קלישאה, עובדים בו זמנית מספר גלגלים שגורמים לזה לקרות:

הוא מחפש את הערוץ הקצר והטוב ביותר לתקשורת עם הקורא, רוצה לחסוך בהסברים ובסרבולים, ובתוך הקלישאה כבר נמצאת כל המשמעות שהוא רוצה להעביר. למשל: דמות סטריאוטיפית חוסכת כמעט את כל הדרך של בנית דמות. רוצה דמות עממית? תן לה את הטייטל 'נהג מונית' ואמרת הכל.

הוא נשען על העולם שלו בתור בסיס ליצירה. מה שנמצא בעולם שלו, יגיע אל הדף, ומה שלא, לא יופיע לעולם, כי הוא לא קיים. מי ששמע למשל, סגנון אחד של מוסיקה כל חייו, הסגנון הזה ייקרא מבחינתו 'מוסיקה'. ולכן, אם העולם של הכותב לא רחב מספיק, הוא ישאב את התיאורים שלו, את הביטויים, את הדיאלוגים וכן הלאה, מאותה בריכה מצומצמת ומוכרת, שבה חזרו אנשים על מה שאמרו אנשים אחרים. אין לו בריכה אחרת.

הוא מחפש משהו שכבר הוכיח את עצמו בעבר, ושאלת הנדושות מעסיקה אותו פחות. הרבה קלישאות, יש להודות, הפכו למשומשות כי הן נכונות ו'עובדות'. לא סתם הן הפכו למטבעות לשון.

יש לו רצון לגיטימי להיות רלוונטי ו'בעניינים', ואין כמו ביטויים מוכרים כדי להוכיח בקיאות בשיח. וכאן צריך להוסיף קלישאה: קלישאות אינן מתות, הן מתחלפות. אלו מהדור הקודם הולכות לעולמן, כמו 'כשנגיע לגשר נעבור אותו', 'נלך בגשם, אנחנו לא מסוכר', וקלישאות עדכניות נכנסות לשימוש: 'לחשוב מחוץ לקופסה', 'והשאר היסטוריה', 'הראשון לזהות', 'חי ובועט', 'מצביע ברגליים'. בשדה הדמויות, לדוגמה, דמותה הקלישאתית של האמא הפולניה כבר ירדה מהבמה, ואת מקומה תפסה האמא העסוקה ומלאת רגשות האשמה.

עם מודעות לכל אלה, אפשר לצמצם קלישאות ואפילו להימנע מהן. לא כדי להפגין מקוריות – אין דבר נדוש מזה – אלא כדי לומר משהו רענן ועצמאי. לא צריך להמציא מטבעות לשון, אפשר פשוט להימנע מהקיימות ואחרות יבואו מאליהן. לא צריך להמציא דמויות מחוץ לאבטיפוס – רק להאמין שיש כאלו, והן תבואנה. נהג אוטובוס לא חייב להיות זה שצועק 'כולם להכנס' ומדבר בקול רם עם יושבי השורה הראשונה. הוא יכול להיות שתקן, וממילא יסקרן אותנו לדעת מהיכן בא ומדוע הוא שותק. לא צריך להמציא נופים חדשים – רק לזכור שלא כל סמטה היא חשוכה, לא כל דשא הוא מוריק ולא כל אירוע הוא רב-משתתפים. השאר יבוא מאליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: